דלג אל התוכן
מאת: עודד שורר, בוגר עיצוב תעשייתי באיטליה ומרצה לשעבר במכינה לעיצוב ואדריכלות בסטודיו 6B.
 
לפני שאתחיל לספר על החוויה האישית שלי לגבי הלימודים בחו"ל אני רוצה לציין שרבים מבתי הספר בארץ מאפשרים לסטודנטים את האפשרות לבחור בתכנית חילופי סטודנטים לתקופה של סמסטר אחד. התנאים משתנים בין בי"ס אחד למשנהו, אך בסך הכל אם באפשרותכם לבחור באופציה זו אני ממליץ עליה בחום.
 
את הסיבות אשר הביאו אותי להחלטה ללימוד בחו"ל אני אותיר בצד לצורך מאמר זה, אולם עליי לציין שזו הייתה בחירה מתוך שלל הזדמנויות שהובילו לאותו המקום ולא מתוך כשלון או העדפה.
 
את בחירת תחום הלימודים שלי בארץ עשיתי בעיקר מול האינטרנט, כאשר ידעתי מראש שהמקצוע שבו אבחר הוא לימודי עיצוב המוצר. במקרה שלי הבחירה הייתה קלה יחסית. ידעתי שהכיוון הבא שלי בחיים הוא איטליה. מעבר לעובדה שזו ארץ המזוהה עם עיצוב במגוון תחומים, מהלך חיי כיוון אותי לשם עם או בלי קשר ללימודים.
 
את לימודי העיצוב באיטליה ניתן לרכוש באוניברסיטה או בבתי ספר פרטיים כאשר לכל אחד מהם את יתרונותיו וחסרונותיו: שכר הלימוד באוניברסיטאות הינו כ- 1,000 יורו לשנה, להבדיל מ- 5,000 יורו לשנה בבי"ס פרטי. אולם באוניברסיטה אין יחס אישי, מעבדת מחשבים או סדנאות עבודה היכולים לספק את כלל התלמידים (לאיטלקים האוניברסיטה היא חינם), ובבתי הספר הפרטיים מעבר לתנאים הטובים ישנן שלל אפשרויות בתחום אשר עליהן אפרט בהמשך.
 
המשימה הראשונה שעמדה בפני היא בחירת העיר לפי בתי הספר. באיטליה ההתמחות בעיצוב המוצר נעשית לפי אזוריי תעשייה ידועים ומקובלים. בהתאם לכך עיצוב המכוניות יהיה באיזור הצפון, למשל בטורינו, ועיצוב הרהיטים וכלי הבית יהיה יותר במילאנו.
אני בחרתי ברומא, שבה אזורי התעשייה מתעסקים בעיקר בכל הקשור לגופי תאורה, קרמיקה וסוגי מתכות הקשורים בעיצוב ספא, עיצוב יאכטות  ועיצוב טכנולוגיה כללית.
 
כשכבר צמצמתי את שלל האפשרויות ובחרתי את ביה"ס המתאים, עמדתי בפני שתי בעיות מרכזיות:
האחת – לימודי השפה הזרה, והשנייה – סידורים בירוקראטיים מעייפים כגון ויזות, תשלומי שכר לימוד, כרטיסי טיסה, אישורי שהיה ועבודה סטודנטיאלית, וכמובן הרשמה, מבחני קבלה ומציאת מקום מגורים סביר.
 
אני מניח שרבים מבין הסטודנטים שחושבים על לימודים בחו"ל ימצאו את עצמם ממהרים לשקול  בשנית רעיון זה, אולם אני יכול להבטיח לכם שברגע שנעשים ממוקדים במטרה הדברים זורמים מעצמם. מלבד זו, ישנו ארגון בשם קמפוס לימודים אשר עוזר ומסייע לסטודנטים בארץ המעוניינים ללמוד בחו"ל. הם פועלים כבר למעלה מעשור ושולחים כל שנה מאות סטודנטים ישראלים למגוון אוניברסיטאות ובתי ספר בחו"ל, ואף מסייעים בלימודי שפה, הרשמה ולפעמים אפילו דיור ועבודה…כמובן שהשרות כרוך בתשלום.
 
אני ניסיתי לבד – זאת אומרת שבקום לשלם כסף מצאתי את הזמן להתרוצץ לשגרירות, לשלוח פקסים, אי-מיילים והעברות בנקאיות, ולקפוץ פעם אחת לביקור של סידורי לינה, הרשמה ומבחנים לביה"ס לעיצוב ולבית הספר לשפות. את התהליך התחלתי כעשרה חודשים לפני תחילת הלימודים.
 
מהרגע שהגעתי לאיטליה התחלתי בלימודי השפה ברמה האינטנסיבית ביותר שמצאתי. יצאתי מנקודת הנחה שאם לומדים שפה זרה צריך לחיות במקום ו"לנשום" אותה במשך 24 שעות ביממה, כך שלמדתי כל יום חמש שעות מרוכזות איטלקית ולאחר מכן יצאתי לטייל ברומא במטרה להכיר אותה החל מרמת הרחוב, דרך העתיקות והשרידים, המוזיאונים בתי הקפה, הפאבים ועד חיי הלילה.
 
כמובן שרכשתי המון חברים מכל העולם וגם תרגלתי את השפה באופן שוטף ועצמאי, עד שהרגשתי שאני מתחיל לתקשר.. או יותר נכון להבין מה רוצים ממני…בתום הקורס (לאחר שלושה חודשים) המשכתי בהתמחות נקודתית של השפה האיטלקית בכל הקשור למונחים מקצועיים בתחומי העיצוב והאמנות.
 
מונחים כגון אור וצל ופרספקטיבה היו כבר מוטבעים בתודעה שלי, אולם עולם המושגים של תהליכי ייצור, חומרים שונים וטכניקות שונות היוו מכשול אסטרטגי ברמת העברת המסר הן מצדי והן מצד המרצים.
 
כאשר ניגשתי למבחני הקבלה דרשתי שיהיו מולי מרצים שדוברים אנגלית, וזאת בשל החשש שלא אוכל לבטא את עצמי עד הסוף באיטלקית  והתכנים הויזואליים של עבודותיי יידרשו הסברים. נקבעה לי פגישה עם מנהל מגמת עיצוב המוצר בבית הספר, אדם נינוח שמעשן יותר מדי, נדרשתי להציג את תיק העבודות שלי. מכיוון שהייתי בעל ניסיון בתחום הגראפי, התיק כלל רק תכנים דו מימדים, ציורים, רישומים ועבודות הקשורות לעולם התקשורת החזותית. התקבלתי, אבל הוא הפציר בי שעלי לשפר את יכולות השפה שלי.
 
הלימודים בבית הספר היו כמובן באיטלקית, וזו עובדה קיימת באיטליה. משום מה אין להם ממש את היכולת לתקשר בשפות אחרות, לכן היה עליי, לפחות בסמסטר הראשון, להיעזר בכל מה שיכולתי בכדי להבין מה רוצים ממני. נעזרתי המון במילונים מכל הסוגים, תרגמתי מאמרים לאנגלית ולפעמים מאנגלית לעברית במשך שעות. השנה הראשונה לא הייתה מאוד קלה ומדי פעם אף ביקשתי הקלות כאלה או אחרות בכדי לעמוד בתנאים.
 
יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי נעזר בחברים, אנשי מקצוע, מזכירות בית הספר, עובדי ניקיון וסטודנטים זרים נוספים בכדי להבין מילה או משפט כזה או אחר, וכמובן יותר מפעם קיבלתי מסר לא נכון, טעיתי בהבנת הנלמד והייתי צריך לחזור ולשנן דברים.
לבסוף הדבר השתלם.
 
בביה"ס הספר בו למדתי התנהל מסלול בן שלוש שנים אשר לכל אורכו השאיפה הייתה הכנה לעולם שבחוץ, ולכן החל מהשנה השנייה מכלול הפרויקטים שלנו נעשו מול חברות פרטיות אשר היו כ"לקוחות" שלנו. וחלקן מוכרות יותר כמו נוקיה ויוניליוור, וחלקן מקומיות יותר. לכל פרויקט הייתה מטרה, בין אם זו חברה אשר עובדת עם טכנולוגיות חדשניות ובין אם חברה אשר מתעסקת במוצרי צריכה בינלאומיים, אריזת מוצרים, פיתוח מוצרים קיימים או עיצוב מוצרים במגבלות טכנולוגיות של החברה.
 
כל פרויקט הוצג בפני סוללת מקבלי ההחלטות של החברה ולבסוף נבחרו עבודות הסטודנטים אשר ימשיכו את פיתוח הפרויקט מול מהנדסי החברות, יוגשו לסדנאות קיץ  במחלקות העיצוב השונות, יציגו את הפרויקטים בתערוכות וכן הלאה. היתרון בכך הוא ניסיון בעמידה מול לקוח, ונקודת זינוק יחסית מתקדמת –  באירופה.
 
ביה"ס היה מעורב בשלל פעילויות ופרויקטים אשר העשירו אותי ואת חברי בכל תחומי העיצוב. השתתפנו בסדנאות, תערוכות ותחרויות מיזמים פרטיים וממשלתיים. למזלי הטוב, במהלך לימודי הכרתי את אחד המרצים היותר מרתקים שלי, שהוא למעשה בחור ישראלי העונה לשם אלי רוזנברג, בוגר בצלאל המתגורר באיטליה למעלה מעשר שנים.
 
לקראת השנה האחרונה ללימודים הוא לקח אותי תחת חסותו ושיתף אותי בחלק מפעילותו. בזכותו הכרתי אנשים רבים בתעשייה, התנסיתי בשלל תחומים ויותר מהכול לקחתי חלק פעיל במיזם גדול שהוא יצר להכרת העיצוב הישראלי באירופה בשם –
.Promise design
 
בשנה האחרונה ללימודים נדרשנו לעבור, מעבר להגשת פרויקטי הגמר, מבחנים מסכמים על תיאוריות בעיצוב, על ההיסטוריה של האומנות (מבחן ידע בעל פה – באיטלקית) ומבחנים טכניים על חומרים, דרכי ייצור וכמו כן הגשת עבודות סמינריוניות למיניהן.
את הלימודים סיימתי כמצטיין דיקן.
 
אחד היתרונות של בית הספר בו למדתי היא העובדה שהם מקיימים "יום פתוח" למעסיקים. זהו למעשה יום בו ביה"ס מזמין אנשי כוח אדם מחברות שונות, משרדי עיצוב משלל הנושאים הנלמדים בביה"ס ומזמינים אותם לספר על עצמם, מקום העבודה ודרישותיהם. לאחר מכן אותם אנשי מקצוע יכולים להתרשם מתערוכת סוף השנה של הסטודנטים ואילו הסטודנטים מוזמנים לגשת אליהם עם תיקי העבודות שלהם, כרטיסי ביקור וכדומה, בכדי לנסות את מזלם להתקבל לעבודה.
 
לסיכום:
לימודים בחו"ל זו חוויה בלתי רגילה. אני ממליץ בחום לפחות להתנסות בחילופי הסטודנטים אם לא בכל תקופת הלימודים.
אבל – בארץ הדברים מתנהלים בצורה שונה. מרמת ההתייחסות למקצוע (לפעמים מעצב המוצר צריך להיות המהנדס, המעצב הגראפי, מפיק בפועל, איש עסקים ושליח פיצה) ועד לרמת המקצועיות – בארץ לטעמי הרמה הרבה יותר גבוהה באספקט הטכני של העיצוב ובהבדלים המהותיים – שיטות עבודה שונות, תוכנות מחשב שונות, תפיסות עיצוב שונות וכו'. דומני שאיך שלא מסתכלים על זה, תהליכי האדפטציה לכאן או לכאן אפשריים ואף כדאיים.
 
בהצלחה! 
 
רוצים לשמוע עוד?
מלאו פרטים ונחזור בהקדם
אישור שליחת דואר פרסומי