fbpx
מאת: לילך בית אש, מעצבת פנים ומרצה לשעבר בסטודיו 6B
 
ההחלטה
עוד לפני שסיימתי ללמוד כבר היה לי ברור שאני צריכה למצוא לי סוג של אלטרנטיבה לנתיב הרגיל של התחלת החיים אחרי סיום התואר: השתלבות במשרד, עבודה של 09-17:00 וכך ל-40 שנה הקרובות מינוס חופשות לידה. היה לי ברור שזה הזמן שבו אני, בעלת מקצוע חדשה אך חסרת כל מחויבויות אחרות יכולה להעיז ולנסות לראות עולם בצורה קצת אחרת, רחוק מהמדינה הקטנה שלנו אך בתוך מקום אחר, חיה תרבות אחרת ולא רק משקיפה מהצד.  
 
כך שכשקיבלתי את ההצעה לנסוע ולעבוד כמעצבת פנים בנאיירובי שבקניה לא היססתי לרגע, גם אם לא יכולתי לדמיין איך נראים החיים בה, גם לא על ידי גלישה באינטרנט וחיפוש תמונות בגוגל, גם אם צריך להיות שם בכדי להבין באמת וזה מה שעשיתי. ארזתי תיק וחיים, שלחתי את החתולה אל ההורים ונסעתי אל הבלתי נודע שבאפריקה. קיבל את פני הבוס העתידי שלי לשנה – שנתיים הקרובות, גבר ישראלי בשנות ה-50 לחייו שמצא לעצמו בית בקניה ופתח חברה לעיצוב פנים ולעבודות גבס.
 
המרחב שנפרש בפני מהשדה תעופה והלאה לשנתיים שדבקתי במקום באמת לא דמה לשום דבר שראיתי לפני. מרחבים עצומים וירוקי עד, אל מול עיר מגובבת בגורדי שחקים פוסט מודרניים מצד אחד, קוטג'ים בגודל מבצרים קולונייאלים מצד שני ושכונות עוני ומצוקה עשויות פח וכל חומר שיכול לדמות קיר או גג בפרופורציות שנדמה שלא מספיקות ליותר מתא טלפון ציבורי, אך משמש למסחר ולמגורים.
 
הנחיתה
באותו בוקר ראשון אחרי לילה ללא שינה בין טרמינלים כבר נלקחתי למשרד והלכתי עם הבוס החדש לפגישות באתר בנייה. אני זוכרת כמה שמחתי לפגוש אישה הודית כלקוחה ראשונה, לבושה כל יום בסארי צבעוני אחר ותכשיטים הודיים תואמים ותמיד דואגת לתת שתי נשיקות לשלום ולכבד בצ'אי ומטעמים הודיים בסיומה של פגישה. באותו יום ראשון שאך נחתי בג'ט לג ובהלם עצמי שאני באמת בקניה ואולי גם קצת שינויי אטמוספירה ולחץ אוויר (נאיירובי ממוקמת כ-1800 מטר מעל פני הים והחמצן דליל), הרגשתי טיפה כמתחזה כשנשאלתי לדעותיי המקצועיות אל מול הלקוחות, טרייה מהלימודים האקדמאים ולא באמת מכירה את העולם המקצועי, אך עם הזמן התחושה הזו הלכה ונמוגה. העבודה, גם אם במקום הזוי כמו קניה, הלכה ונדמתה טבעית יותר יותר.
 
השגרה של העבודה כללה סיורים בחדר תצוגה שלנו, פגישות ייעוץ ראשונות בבית הלקוח, שרטוט והגשת הצעות מחיר לתכנון ולהצעה לעיצוב ופיקוח על פרוייקטים באתר הבנייה. החלטתי שלא לגבש דיעה על המדינה הזרה הזו, היבשת הפראית אותה הגדרתי לי כבית זמני עד אשר הדיעה תצוף מעצמה, הבנתי כבר אז שזו לא חוויית מגורים סטנדרטית באירופה ולא בשום מקום אחר שהכרתי עד אז ושלא יהיה הוגן לנסות להבין אותה או לקטלג אותה לטוב או לרע לפי הפרמטרים המוכרים לי, ידעתי שייקח זמן עד שההבנה תתגבש ושהחיים אותם אני חיה מכאנית תוך כדי עבודה, יחדרו אלי לתודעה וייקבלו הכרה מיוחדת ונכונה להם. בינתיים ניסיתי להשתלב.
 
החברה בה עבדתי כללה בסביבות ה-60 עובדים, אני ועוד אדריכלית קנייתית אמריקאית בסטודיו לעיצוב, עובדי אדמיניסטרציה, מנהלי עבודה ופועלים פשוטים. לקח זמן די רב עד שהעובדות הבכירות יותר קיבלו אותי ללא חשש, מכיוון שייצגתי סוג של איום. באתי לבנה ותמימה, דוברת את השפה שהבוס מדבר בה, מה גם שהוא הצהיר לפני כולן שאני הולכת להיות יד ימינו, כך שהבנות חשו מאויימות על עמדתן ולא ידעו אם להתקרב אליי תהיה האסטרטגיה הנכונה או שעדיף לשמור על מרחק בטוח וחשדני. לקח זמן עד שהצלחתי לרכוש את אמונן ובזמן הזה התרכזתי בללמוד את העבודה ולנסות לעכל את המראות החדשים שסבבו אותי, לשאול את נהגי החברה המון שאלות על מנהגיהם, על החיים שלהם, המגורים, המצוקה, הפוליטיקה והשפה.
 
החודשים הראשונים זכורים לי כמרגשים, אך מעייפים מעודף אינפורמציה ורבאלית וויזואלית שספגתי ובעיקר כבודדים. לאט עברתי לדירה משלי, מצאתי לי פינה, התחלתי לנהוג בהססנות בכבישים המשובשים והתחלתי להכיר חברים. בעבודה התחלתי לטפל  בלקוחות משלי, מעצבת ונותנת להם הצעות מחיר, עורכת פגישות, עוקבת אחרי איכות העבודה של הפועלים מהחברה שלנו, לומדת כל מה שצריך על גבס. לקוחות החברה התחלקו למקומיים עשירים, הודים עשירים ומעט לבנים עובדי האו"ם או ארגונים אחרים ללא מטרות רווח שמרצפים את קניה בפרט ואת אפריקה בכלל. היו לי פרוייקטים גם מחוץ לעיר או למדינה, בקו החוף, בקיסומו (עיירה היושבת על אגם ויקטוריה), באוגנדה ובהר קניה. תוך כדי נסיעה או טיסה אל מחוץ לעיר הרשיתי לעצמי להתפעם מהנופים הירוקים והמשתנים של קניה, מהמרחבים האינסופיים, מהעצים השטוחים, מהג'ירפות המלקטות עלים לצד הכביש ומהעוני המציץ בין הירוק בדוגמת בתי בוץ קטנים או פחונים שפופים בחוסר שייכות צורם, הנדמים כמתנצלים על כיעורן האנושי או הבלתי אנושי אל מול העושר הטבעי. באותן נסיעות הרשיתי לעצמי להיות תיירת לכמה רגעים ולא להוריד את המצלמה לרגע, להתפעם, לנסות לשנן כל סלע, כל דרך, כל פנים, לזכור כמה שאפשר ולעבד אחר כך.
 
אהבתי לעבוד לבדי מול הלקוחות המגוונים, למרות שהיה לי יתרון בלתי הוגן של צבע פנים: המקומיים מתייחסים ללבנים ('מיזונגו' בסוואהילי) בכבוד יתר, כאילו בצבעי אני מסמלת את המערב הנאור והמשכיל. במעמד של פגישת אתר כשצריך להגיד לגברים מנוסים בני 40 או 50 מה לעשות, בחברה שהיא שוביניסטית יותר, הייתי צריכה את היתרון הבלתי הוגן שניתן לי ללא מאמץ או כישורים בכדי שיקשיבו לי וייכבדו את דעתי הצעירה והסמכותית. הלקוחות היו מקסימים, מאוד בלתי רשמיים וחלק גדול מהם הפכו להיות חברים עם הזמן, כך הכרתי את טפטופי האנשים הראשונים שהפיגו את בדידותי.
 
העיר
העיר נאיירובי נושקת לבעלי החיים ולצמחיה, אין הפרדה ממשית, זה מה שכל כך בולט במקום הקסום הזה. החיות של הטבע, הקירבה הנגישה שלו, האינסוף והעוצמה שלו. כאילו העיר נבנתה לתוכו בטעות והוא מפנה לה מקום קיום מינימלי, לא להיפך.
 
הרחובות שם שונים, הכל שונה. לצד הבתים הכי יפים ועשירים שראיתי בחיי והאדריכלות הקולוניאלית האנגלית הרשמית, מכל פינת שתי רחובות מבצבצים בתי פח. עכשיו אני קוראת להם בתים, בהתחלה נדמה היה לי בלתי אפשרי שמישהו יגור שם, יותר כמו קופסאות פח, סלמס אמיתיים, הכי אמיתיים שפגשתי. לפעמים הממשלה הורסת לתושבים את השכונות האלו באמצע הלילה ומותירה אותם חסרי כלום.
 
ראיתי בשכונות אלו ילדים מתרחצים בגיגיות בחוץ, נשים קולעות אחת לשניה צמות או כובסות בזוהמת הרחוב את הבגדים המערביים והצבעוניים הנדמים ככל כך זרים לרחובות הדהויים, כאילו באו מסיפור אחר לגמרי. גירסה מחודשת לאוליבר טוויסט בשנת אלפיים וחמש. חוסר הפרופורציות הזה כואב אבל מקלה עליו העובדה שהדבר הכי בולט במקומיים והכי מלבב זה שהם אנשים שמחים. הם צוחקים מכל הלב. צחוק אמיתי מזה ששמעתי הרבה זמן. רובם לא בוכים על מר גורלם. הנהגים של החברה באים לעבודה בשני "מטטו" שזה מין שילוב מצחיק של אוטובוס ומונית שירות צפוף וקטן וקמים בחמש בבוקר בשביל להסיע מישהו אחר כמוני למשל ברכבים פרטיים כל היום ולחזור במטטו נוספים הביתה, עוזבים מאחוריהם רכב שאף פעם לא יהיה שלהם. הלבנים שבאים לקניה וחושבים שאם הם ינחילו משמעת נוקשה וקצב עבודה מערבי אז הכל יתקתק טועים. המקומיים צריכים שיצחקו איתם, הם צריכים לאהוב מישהו בשביל לעבוד בשבילו, עם כמה שהם צריכים את העבודה. הם שונאים את ההודים שרעים ומתאכזרים אליהם (לפי סיפוריהם) ורבים מהם פשוט בחיים לא יעבדו אצל הודי. הם מרוויחים 2-3 דולר (או פחות) ליום עבודה והם רואים את עצמם כברי מזל. יש להם עבודה ולחם. מצד אחד, המקום הזה גורם לפרופורציה חדשה על החיים, מצד שני, ללבנים קל פה לאבד פרופורציות. הם עשירים. נקודה. לא משנה כמה כסף יש להם, אף אחד מאיתנו לא יגור בבתי פח או יירעב ללחם. המקום הזה הופך לבנים למפונקים, עובדים בשבילם, מנקים להם, מבשלים להם, מגהצים להם. מה שרק צריך, כמו שהבוס אמר לי ביום שנחתי, כשצפר בכניסה לביתו "תראי השערים פה אוטומטיים" והשומר הגיח ופתח את מנעול השער. גם הבית הוא מכונה אוטומטית ידנית: זורקים בגדים בבוקר על הרצפה ויום אחרי מוצאים אותם בארון מקופלים, מגוהצים ומריחים מניחוחות הכביסה הטרייה שעברו. מה שצריך לעשות בשביל לחיות שם בשלום עם המצפון ולא לאבד את האנושיות העומדת למבחן המון פעמים זה להעסיק כמה עובדים שרק אפשר בתשלום גבוה ולעזור במחוות, לקנות לנהג צהריים, לשלשל מטבעות לקופות תרומה לחולי איידס, לקנות בוטנים מהילדים בצידי הכביש ולחייך לכולם. כולם מנופפים לשלום כשאתה נוסע אל מחוץ לעיר. כולם היו מרותקים שם מהשיער שלי ומצבע העיניים, הם לא כועסים כי נולדתי לעולם קל יותר, למרות רגשות האשמה החרוטות לי על הפנים ובגנים.
 
כל קנייתי שיש לו שפעת קורה לזה מלריה. אם פוגעים במישהו בלילה בכביש אסור לעצור, זה עלול להיגמר בלינץ'. אם רואים מישהו מוטל כאן לצידי הכביש אסור לעצור זה עלול להיות אמבוש. צריך לנהוג עם דלתות נעולות. אסור להסתובב ברגל ברוב המקומות (מה שהיה לי הכי קשה, שבלי רכב אתה בהסגר, מצור של ממש). נוהגים פה בצד שמאל של הכביש, כשרוחב שני נתיבים פה הוא כמו אחד בארץ. הכבישים משובשים וראיתי תאונות כמעט כל יום. הולכי הרגל מתעלמים מהרכבים במלחמה אבודה מראש ובעיקשות גאה וטיפשית. אין מדרכות. הבונוסים של העובדים בחברה הם זוג אופניים. הם גומעים מרחקים ברגל לעבודות שלהם כל בוקר וערב, הולכים שעות כדי לחסוך בעלות האוטובוסים. בלילה חשוך באמת. אין פנסי רחוב. "חוטפים" רכבים לפעמים, עוקבים אחריהם בלילה, מכוונים אקדח וחוטפים את הרכב, עם הנהג לרוב. יש המון פשע אבל קשה להאשים מישהו שגונב בשביל לאכול או להאכיל משפחה, קשה לשפוט אותו. יש המון הפסקות חשמל. אולי זה לא המקום האידאלי לבחורה לבדה, אבל זה גם המרגש בעניין. כולם היו מופתעים שבאתי לבד. אפילו הבוס שלי התוודה בפני שבהתחלה שהוא שמע שאני בחורה הוא חשב שאין סיכויי. גם אני בעצם הייתי מופתעת מעצמי ולפעמים תהיתי מה חשבתי לעצמי. אבל הבטחתי לעצמי שהשיעור שאני לומדת שם ילווה אותי לכל החיים ושהמראות האלו והאנשים הטובים שאימצו אותי במהלך החוויה הזו לא יישכחו.
 
השינוי:
אחרי שנה וחצי של עבודה בחברה הרגשתי שלמדתי די הצורך ושאני צריכה להמשיך הלאה ולהתמחות בתחומים נוספים, מלבד לכך שכבר ניהלתי את הסטודיו לעיצוב שגדל בינתיים ולא נשאר לי לאן לצמוח, אבל עדיין לא רציתי לעזוב את קניה, עוד לא הרגשתי מוכנה. עזבתי את המשרד בלי כל כך לדעת מה אני הולכת לעשות. נסעתי לחופשה במומבסה האגדית, החוף הטרופי הכי יפה בעולם, חול לבן בוהק, ים בגוני טורקיז מעוטר בעצי דקל, גן עדן למנוחה ומחשבה. כשחזרתי מהחופשה התחילו לזרום לכיווני פרוייקטים. נאיירובי היא עיר ענקית אבל מבחינת שמועות ומהירות תפוצתן, מתפקדת כמו כפר. מהר מאוד כל העיר שמעה שעזבתי את החברה. הודית מעצבת פנים שהכרתי תוך כדי עבודה הציעה לי שותפות בפרוייקטים וגם אדריכלים הודים ומקומיים צעירים ומבריקים, חברים טובים הציעו לי לעבוד יחד. התחלתי לעבוד לבדי ועם השותפים השונים על פרוייקטים מגוונים והייתי בשמיים. העיר הפכה לידידותית הרבה יותר. מצאתי את עצמי מהר מאוד עסוקה ומוקפת באנשים שאני אוהבת ובפרוייקטים רבים ומרתקים. עיצבתי משרדים, חנויות, קפה אינטרנט, סושי בר שפתחה משפחה לבנונית מקסימה, ניהלתי פרוייקט של קזינו ענק שנבנה במרכז העיר למשפחה אמריקאית איטלקית שנדמה ששימשה השראה לסופרנוס. עיצבתי בתים ואזורים במגה סופר שנפתח וידעתי שאני בדרך הנכונה. לקוחות שעבדתי איתם בעבר נשארו נאמנים אליי וקבלנים שעבדתי איתם בעבר הפנו לקוחות אליי. למדתי כל כך הרבה דברים שונים באותה חצי שנה שעבדתי כעצמאית ששמחתי על איך שהדברים התגלגלו ועל ההחלטה שלי לעזוב את העבודה, שבזמנו נדמתה כגחמתית. כך שאם באתי לכבוש את אפריקה ולהפוך להיות חלק ממנה, לא כעובדת אצל ישראלים, חברה בקהילת הישראלים ונעולה בבועה העברית, הנה הצלחתי. כבשתי את נאיירובי והפרוייקטים לא מפסיקים לזרום, אני אוכל להישאר כמה שרק ארצה. פתאום מילאה אותי חמימות גם כלפי כל אותם חברים שאספתי או שאספו אותי למשך כל תקופת השהות שלי בקניה. הבנתי שהחיים שלי שם קיבלו אסמכתא, שהם אמיתיים.
 
ההתפכחות:
הכל זרם כמו שצריך היה לזרום. האתגרים המקצועיים מולם עבדתי לא חדלו להפתיע ולעניין אותי. ראיתי פרוייקטים שלי קורמים עור וגידים וקמים לתחייה והבנתי שאין תחושת סיפוק גדולה יותר מזו, ליצור יש מאיין באמצעות הדימיון ולראות את העולם הדימיוני שלך ממומש. הבנתי למה למדתי עיצוב פנים ושאפשר להתאהב במקצוע הזה יותר ויותר. בוודאי שיש רגעים שאתה מתחרט על טעויות שעשית בפרוייקט מסויים ונדמה לך כאילו כל העולם רואה אותן ואתה רוצה להתקפל מהמקום ולא להביט יותר במשגך, אבל ככה לומדים ולומדים לחיות איתן. יכולתי להמשיך לנצח, יכולתי להישאר לנצח. קיבלתי הצעה לעצב בית מלון חדש שיוקם, ושותפות במשרד מקסים. כבר תכננתי שכשאני אעשה כסף אני אפתח עמותה שתעזור לעניים, אולי בית ספר לאמנות ולעיצוב חינם, אולי עמותה שמספקת נעליים לילדים יחפים, או מכשירה אמהות חד הוריות למקצוע, משהו, והעיקר לחיות בשקט עם המצפון המעיק ועם ההצלחה היחסית שלי. כמובן שכל זה ייקח זמן, אולי שנים ובינתיים אני חיה בעיר שאני לא יכולה להיטמע בה, שאני לא יכולה להיבלע בזרם האנשים ההולכים ברחובותיה, שאני לנצח אבלוט בה. שכל ילד רעב שמביט בי בסקרנות גורם לי לרגשות אשמה וברגעים שאני עסוקה מדי ושוכחת להרגיש אשמה כשאני מביטה לרעב בעיניים, אז אני מרגישה אשמה מכל, שאולי איבדתי משהו לנצח, רגישות אנושית בסיסית שמתקהה מעודף מראות שכאלו. מראות שאסור לשכוח.
 

אהבתי את האפריקה שגיליתי, את מה שלמדתי, לעזור למי שאני רק יכולה, את האנשים השונים שהכרתי מכל קצוות העולם שהפכו לחברים טובים, את הקריירה שפיתחתי, אבל החלטתי שזה הזמן לחזור הביתה, לפני שמשהו ייאבד לנצח, לפני שמשהו ירקיב, כמו בכל אותם לקוחות עשירים שלי שכבר לא רואים חוסר פרופורציות כשהם מביטים בפחון, שכבר לא מתרגשים מפחונים, שרואים דרכם, שכבר לא קונים קונוסים של בוטנים ברחובות מילדים רעבים. הייתי חייבת לעזוב בשביל לא להסתדר טוב מידי במדינה הזו שלא יודעת לדאוג לתושביה, בשביל לא לשים את מחסומים כמו של הסוסים סביב העיניים ולהמשיך בשיגרה, בשביל להישאר אני.

סגירת תפריט

רוצים לשמוע עוד?

מלאו פרטים ונחזור בהקדם
אישור קבל מידע פרסומי