fbpx
מאת עדי הגר, מעצבת גרפית, מרצה במכינה לעיצוב ואדריכלות וסגנית ראש חוג עיצוב גרפי.
 
 
עיצוב הוא תחום שחי ונושם פידבק, שלא תטעו לרגע ותחשבו כי אמן לעומת מעצב אינו סקרן בעבודתו לתגובתו של הצופה, אך תגובתו של הצופה פחות מיידית. אמנות מתקיימת ללא לקוח, עיצוב לא. באם יצירה של אמן תירכש כן או לא, רק לאחר שנעשתה היצירה, שם יתפוס את מקומו, אותו משלם המזומנים.
 
ההתכתבות הזו בין עיצוב לאמנות מעוררת שאלות רבות כגון, מה תפקידו של המעצב לעומת האמן?
האם המעצב הוא בהכרח אמן? והיכן עובר הגבול.
 
לשם כך נגדיר לעצמנו בראש ובראשונה מהו עיצוב? מהי אמנות? והיכן הם משיקים אם בכלל? קיימות הגדרות רבות לאמנות ועיצוב, לאחר חיפוש נרחב במקורות, הגעתי למסקנה כי גם שם קיימות וורסיות שונות להגדרתם.
 
נלי אגסי חדר מיטה
 
עיצוב – תרגום חזון בעל תוכן מוגדר לממשות צורנית, מזיגה של אמנות ותועלת.
אמנות – בחירה סלקטיבית של המציאות, בהתאם לשיפוט הערכי של האמן, באמצעות מדיום ספציפי- בהתאם לסוג האמנות. אמן בוחר ויוצר מחדש אותם אספקטים של המציאות, המייצגים את השקפת עולמו על מהות האדם והקיום.
אוסקר ויילד טען במאמרו "הרהורים על אמנות ואמנים" כי אין באמנות משהו שאינו ראוי לתיאור. מותר לאמן לומר הכול, ואיש אינו יכול לשלוט בו ובאמנותו.
 
חשוב לציין כי מאמר זה נכתב מתוך ראייתי האישית, ומניסיוני המקצועי כמעצבת גרפית וכמאיירת, העוסקת בתחום מספר שנים.
 
כשציור של קדישמן מופיע בתערוכה במוזיאון תל אביב, הוא וודאי אינו מוטרד מכך. הכבשים המצוירות בחן ובצבעוניות מרשימה, מטביעות את חותמו של האמן, רועה הצאן לשעבר, ולעומתו מבלה המעצב במשרדו של הלקוח ומוודא שהצבעים תואמים את המקור בהדפסה, והכי חשוב שהלקוח מרוצה ורגוע.
 
בשנה א' של לימודי עיצוב גרפי, כשלמדנו קורס בתורת הצבע, סיפר לנו המורה שיש לו בית בעין הוד – כפר אמנים בין זיכרון יעקב לחיפה על ההר מול הים. וכשהוא קם בבוקר, הוא פותח את החלון, מרגיש לאן הרוח נושבת, אם היא נושבת לכיוון מזרח, הוא יפתח את ערכת הצבעים שלו ויצייר, אם הרוח נושבת לכיוון מערב הוא יישב לקרוא בגינת הירק שלו. והוא היה אמן. לא חיכה לו אף לקוח בחדר השני. אמן מונע מיצרים, דחפים ואמירה אישית.
 
למעצב תמיד תהיה אמירה, אך לא בהכרח אישית, לפעמים האמירה היא רצונו של הלקוח, והמעצב שם נותן לזה צורה, צבע ומהות.
החופש של המעצב לפעמים מוגבל, תמיד תהיה פונקציה שבשבילה הוא יוצר, תמיד הדברים יהיו תלויי פידבק, המסר עובר? המיתוג עובד? הספה פונקציונאלית? עיצוב החלל מותאם לסביבה? ועוד שאלות רבות שמחכות לתשובה פתורה ומהירה. הזמן הוא פקטור חשוב מאוד בעבודתו של המעצב, ללקוח יש דד ליין וחייבים לעמוד בו, אין זמן לחכות שעונות השנה יתחלפו, הפרויקט צריך להיות מוכן כאן ועכשיו, ותמיד הלקוח היה צריך את זה כבר ל"אתמול".
 
אז היכן יכול לבטא המעצב את החופש? אולי לייצר בתוך השפה העיצובית שלו את האמנות הפרטית שלו, ולהוביל את הלקוח כמעט בעיניים עצומות אחריו. תמיד טענתי שמעצבים צריכים להיות פסיכולוגיים במקביל להיותם מעצבים. קשר עם לקוח מתחיל ונמשך בפסיכולוגיה: יצירת אמון, מקצועיות, יצירתיות, אסרטיביות, החלטיות, ניסיון מקצועי ובעיקר סבלנות רבה.
 
לעיתים רבות הלקוח מנסה להוביל, הוא רוצה את השרביט ביד, את ההנהגה, הוא מחליט, הוא יודע מה טוב בשבילו. לעיתים המעצב צריך להיות רגיש וערני מספיק בשביל לתת ללקוח את תחושת ההובלה אך להובילו בעצמו. לעיתים הלקוח אינו יודע מה רצונו כלל, ותפקידו של המעצב ברגעים קריטיים אלו לקחת את המושכות ולהוביל את הסוסים קדימה.
 
 
השוני המהותי בהתנהלותו של מעצב לעומת האמן הוא אותו "מענה" שהמעצב מספק ללקוח ובהתנהלותו של האמן. אותו "מענה" הוא הבחירה האישית של האמן, להתייחס לנושא מסוים שמעסיק אותו, ואותו נושא הוא המניע לעבודתו.
 
קרו מקרים לא מעטים כי סטודנטים לעיצוב, בהמשך ללימודי התואר הראשון בעיצוב, המשיכו ללימודי תואר שני באמנות, ומתוך הרקע והניסיון העיצובי שלהם, ניסו את דרכם בתחום האמנות.
 
נשאלת השאלה ממה הם ייצרו?, מה מעניקה להם האמנות שהעיצוב לא מימש? בתוכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל נכתב כי "האמנות העכשווית נוצרת ומתפתחת בתוך מערכות של הקשרים תרבותיים, אינטלקטואליים, חברתיים וכלכליים מורכבים, סבוכים ודינאמיים".
 
"…התוכנית לתואר שני באמנויות פועלת כ"חממה" וכמעבדת רעיונות, מטפחת את היצירה האישית ומעודדת דיאלוג…"
לדעתי הדיאלוג מהווה את ההצדקה לקיום האמנות.
 
האמנות אולי מתחילה, במקום בו יש דיאלוג. במקום בו לא נוצר דיאלוג בין הצופה לעבודת האמן, היא כנראה לא מתקיימת.
בתקשורת החזותית הנישה העיצובית ממנה אני מגיעה, הדיאלוג מדבר על "האם המסר עבר"? כן או לא.
 
לפני שהתחלתי את לימודיי כמעצבת גרפית, חיפשתי בעצמי הגדרות, האם תקשורת חזותית היא אמנות שימושית? והאם אמנות כאמנות אינה שימושית. הדיון הוא ארוך ומורכב, בייחוד בעשור האחרון – כשאנו נחשפים יותר ויותר לאופנות ולתכתיבים של החברה בה אנו חיים. וכחלק מחברה זו, שאנו מעצבים עבורה ללקוחותינו, צרכיהם מושתתים על התנהלות חברתית מסוימת. בין אם הם לקוחות ישראליים או לא. בסופו של דבר לאותה חברה קיימים קודים בהם משתמש הלקוח על מנת להטמיע ולהטביע את חותמו בחברה, אנו מספקים את הפיתרון.
 
האמן לעומת זאת מוחה, מפרק, בודק, חוקר, מבקר חברה זו, ובמקום ליצור עבורה, הוא לרוב חותר כנגדה. זהו מעגל הקסמים בו אנו נמצאים כמעצבים, כשקמפיין שלם מושתת על אייקון חברתי כמו נינט, שגילחה את ראשה בעבור מיתוגה של חברת פלאפון.
אני שואלת את עצמי, אילו מסרים עיצוביים אני מעבירה בכך כמעצבת, והאם קיים שם מסר בכלל?
 
אחד התפקידים שלנו כמעצבים בחברה כיום הוא ליצור אמירות, ולהעביר מסרים בצורות קצת יותר מתוחכמות משימוש באייקונים חברתיים, או שימוש בישבן כזה או אחר על מנת למכור מוצר. כמעצבת, וכמי שחיה ונושמת תחום זה, אני רוצה לסכם ולומר, מעצב טוב ייצר את האמנות שלו בתוך העיצוב, וכחבילה אחת אעניק זאת ללקוח.
 
למאמר זה מצורפות עבודות של האמניות נלי אגסי, וסיגלית לנדאו, המהוות עבורי השראה ליצירה ומחשבה כמעצבת יוצרת.
 
תמונה 1: סיגלית לנדאו -"הפיתרון האינסופי"
תמונה 2: נלי אגסי – "חדר מיטה"
תמונה 3: נלי אגסי – "לחישות"
סגירת תפריט

רוצים לשמוע עוד?

מלאו פרטים ונחזור בהקדם
אישור קבל מידע פרסומי