fbpx
מאת מיכל טל – מעצבת פנים, ראש חוג מכינה לעיצוב ואדריכלות סטודיו 6B.
הקדמה
במסגרת המכינה, אנו מנסים לחשוף אתכם לנושאים הקשורים לעולם האמנות והעיצוב דרך שיעורים, הרצאות אורח וסיורים במוזיאונים וגלריות – וזאת מאחר וחשובה חשיפה לעולם זה טרם קבלתכם ללימודים
.
לא פעם אתם נשאלים במהלך ראיון לגבי אמן אהוב. בסדרת מאמרים אלו בחרתי להכיר לכם שלוש אמניות – מתוכן שתיים אני אוהבת ו… השלישית היא סוג של חידה. כל אחת בדרכה שואלת על משמעות התחפושת ואופן השימוש בה.
הכירו את  פרידה קאלו, סינדי שרמן ואורלן.
אמניות אלה עשו שימוש בתחפושת, כל אחת בדרכה, מתוך המודעות לכך שהמראה החיצוני יכול לחשוף אספקטים מסוימים בזהות האדם. לבוש הוא סוג של שפה, הוא משדר קודים תרבותיים, מסרים מיניים או פסיכולוגיים. הבגדים שלנו מציינים רמת חיים, סטטוס חברתי ובמקרים רבים ביותר – ייחודיות מגדרית.
מגדר – (ג'נדר בלעז) הוא מונח במדעי החברה המתייחס לאותן הבחנות בין גבר לאישה שהן תלויות חברה ותרבות.
כל אחת מהן בדרכה, העלתה רעיונות שונים לגבי השאלה: איך המראה החיצוני של האישה, או התנהגותה, נתפסים בחברה, ומה קורה כשהמראה שלה מתריס כנגד הנורמות המקובלות.
במהותן, התחפושת והמסכה הן אמצעים להסתרה ולגילוי בעת ובעונה אחת. הן מסתירות ומשנות את דמותו החיצונית של העוטה אותן, ובו בזמן הן מגלות את טבעו החבוי והאמיתי של האדם. מכאן, שפעולת ההתחפשות היא תהליך של מיסוך וחשיפה יחד. זהו טקס של טרנספורמציה. התחפושת והמסכה נמצאות באזור סיפי. העולם החושי נפגש עם הדמיון. יש בתחפושת מפגש בין האינדיבידואל למודעות הקולקטיבית. החוץ והפנים נפגשים.
 
פרידה קאלו
 
 
מי הייתה פרידה קאלו?
האישיות שלה הייתה מורכבת ומלאת סתירות. אחד ממכריה נהג לומר: "היו הרבה פרידות, וכנראה שאף אחת מהן לא הייתה האישה שפרידה רצתה להיות"
פרידה קאלו נולדה ב-1907, בעיירה קטנה בפרבר דרומי של מקסיקו סיטי, בבית הכחול בו התגוררה כל ילדותה, בילתה את מיטב שנותיה הבוגרות וגם מצאה בו את מותה, שבוע לאחר יום הולדתה ה- 47.
שאלות של זהות עצמית העסיקו את פרידה כל חייה וזהו הנושא המרכזי במרבית יצירותיה.
אמה של פרידה, הייתה בת תערובת שנולדה לאב אינדיאני ולאם ספרדייה. אביה של פרידה – היה יהודי שהיגר מגרמניה למקסיקו בשלהי המאה ה- 19, ונעשה צלם חשוב שתיעד את המורשת האדריכלית של מקסיקו. הוא היה חריג במקסיקו – יהודי, מהגר, חולה, צלם וצייר.
פרידה הזדהתה עמוקות עם אביה; גם היא הייתה ציירת, חולה ו"אחרת". בניסיונותיה המופגנים והמוחצנים להזדהות כמקסיקנית שורשית, חיפשה דרך להשתייך. התלבושות הססגוניות שכללו חצאיות ארוכות וגולשות, חולצות רקומות, צעיפים בשלל צבעים, תסרוקות מסובכות, צמות קלועות, סרטים רב גוניים ותכשיטים אצטקים וקולוניאליים – סייעו לה לעצב את דמותה כאישה מקסיקנית מובהקת. אולם מתחת לתדמית פרידה נשארה בת מהגר, ומתחת לבגדים הססגוניים התחבאה נכה בעלת דימוי גוף נמוך. (תמונה 1).
שני אירועים טראומטיים השפיעו על חייה:
– בגיל 6 לקתה במחלת הפוליו שפגעה בהתפתחות רגלה הימנית.
– בגיל 18 נפצעה קשה בתאונת דרכים. קרונית התנגשה באוטובוס בו נסעה, והיא נפגעה בכל חלקי גופה. היא אושפזה אינספור פעמים ועברה ניתוחים. הסבל והיכולת להתגבר עליו הפכו לפן המרכזי והבולט באישיותה.
פרידה קאלו נישאה לדייגו ריוורה כשהייתה בת 22. ריוורה היה בן 43 – צייר בעל שם עולמי ורודף נשים. מלכתחילה לא עלו נישואיהם יפה. ריוורה קיים מערכות יחסים עם נשים רבות במהלך נישואיו, כולל רומן עם אחותה הצעירה של פרידה. קאלו עצמה ניהלה מערכות יחסים מורכבות עם גברים ועם נשים כאחד. ב- 1939 התגרשו וכעבור שנה נישאו מחדש. מרבית חייהם הם חיו בנפרד.
באפריל 1953 בגלריה לאמנות עכשווית במקסיקו סיטי התקיימה תערוכת היחיד של קאלו. היא הגיעה לפתיחת התערוכה באמבולנס וקיבלה את אורחיה במיטתה שהוצבה בגלריה.
גופה של פרידה התפורר בהתמדה. היא התמכרה למשככי כאבים ולעיתים מצאה מפלט בשתייה. על פי כל העדויות, לאחר שהתפתח נמק ברגלה הימנית ונאלצו לכרות אותה, איבדה קאלו את רצונה לחיות. היא מתה ב- 13 ביולי 1953. למחרת נשרפה גופתה. עד ימיה האחרונים , בהופעות בציבור ובצילומים מבוימים, עמלה קאלו רבות על מנת לטפח ולשמר את דמותה כמקסיקנית הנמרצת והיפה, זו שמתגברת באומץ על סבלה ויגונה.
במהלך חייה התפרסמה פרידה קאלו כאשתו של הצייר דייגו ריוורה. ברבות הימים היא זכתה במקסיקו להכרה גם כאישיות ססגונית ויוצאת דופן וכאישה אמיצה בעלת סיפור חיים ייחודי וטראגי. תיוגה כרעייתו של ריוורה וכ"דמות מעניינת" העפילו על זהותה כאמנית חשובה ומקורית.
במהלך חייה הסתתרה קאלו מאחורי זהויות רבות. היא אהבה להציג את עצמה כאשתו הקטנה של ריוורה הגדול, כציירת חובבת ונאיבית וכמקסיקנית מובהקת. אך מתחת לחזות המרהיבה הסתתרה אישיות מורכבת ביותר שכללה רכיבים מהתדמית אך גם הכילה יסודות המנוגדים לה בתכלית. ריוורה וחבריה הקרובים ביותר של קאלו הבינו היטב את מנגנוני ההסוואה שלה ונהגו לכנותה בשם "המסתירה הגדולה".
הגברי והנשי
פרידה קאלו נולדה לעולם של דיכוטומיה חזקה מבחינת הגדרות של מגדר.
באמנות – התבלטו הגברים. אם עבודה של אישה זכתה להערכה – התוצרת שלה הוגדרה כחריגה. פעילות אמנותית או עיסוקים אחרים שנחשבו גבריים, היו השגת גבול צורמת.
אישה שבחרה קריירה כאמנית מקצועית, או שהמראה החיצוני שלה, או התנהגותה התריסו כנגד הנורמות המקובלות – הפרה את החוקים הנהוגים. אישה הייתה אמורה להיות "עדינה, נעימת הליכות, אינטואיטיבית יותר מרציונאלית, פסיבית, לא אגרסיבית, כנועה מרצון ומזינה"
(ג' הילברון).
פרידה קאלו בקושי מילאה אחר הקטגוריות האלה. עם דייגו היא יכולה הייתה להיות עדינה וללא ספק היא הייתה אינטואיטיבית, אך רק כשזה התאים לתפיסה האישית שלה ולא כתוצאה של חובה חברתית.
פרידה השתמשה בדואליות. היא לא צייתה לקונבנציות ומתחה את הגבולות. חבר טען ליכולתה לגלם מאפיינים גבריים ונשיים בבת אחת. כאישה צעירה היא אימצה לעצמה לעתים קרובות חזות "גברית" ולבשה בגדי גברים, כמו בצילום משפחתי ידוע שבעבורו היא השאילה חליפה גברית. וכמו בתמונה בה ציירה את עצמה בחליפה גברית הגדולה ממנה במספר מידות, ועם שיער קצוץ. 
 
 
פרידה בחרה להיראות פעם בבגדים גבריים ופעם בתלבושות ששיוו לה מראה נשי מוקצן. ההצלבות האלו באו מתוך צורך רגשי לייצר אפקט מוחצן. השמלות שלה היו נשיות מאד – שמלות מקסיקניות מסורתיות וארוכות,שפע תכשיטים, איפור, פרח, סרט או מטפחת שקישטו את השיער, ובו זמנית היא יצרה אי בהירות מגדרית. כשכבת מגן בלבוש הנשי שלה היא הדגישה את שיער הפנים שלה. בשיחה עם מראיין היא אמרה: "מן המין השני, לי יש את השפם ובאופן כללי את הפנים". לפרידה לא הייתה הגדרה אחת של עצמה. היו לה שכבות של מספר זהויות והיא הציגה אותן באופן סימולטני.
התלבושות
הבגדים של פרידה קאלו היו עבורה יותר מ"עור שני". הם היו הדרך להתלבש לגן עדן, להתכונן לקראת המוות. הם עוררו תשומת לב.
הבגדים שלה הסתירו את גופה השבור ואפשרו לה להתנהג בטקסיות מחוץ לטקס. היא לבשה ופשטה דמויות בחריצות. בתלבושתה העבירה מסרים אישיים ותרבותיים. היא השתמשה בתלבושות ככלי עיצוב בעל צורות שנבעו מהתרבות המקומית, כדי להעלות ולהדגיש את האסתטיקה העממית של מקסיקו. 
המסכות
שימוש במסכות נעשה בטקסים העתיקים של בני מקסיקו. פרידה ענדה מסכות בציורים רבים שלה. עבורה המסכה שייכת לעבר של ילידי מקסיקו וכן מציעה מסתורין רוחני הטבוע בה.
בציור "the mask"המסכה מתארת פנים בצבע כתום הדומות לפני ליצן מוקפות בשיער סגול צעקני. במסכה מנוקבים חורים לעיניים המאפשרים לאמנית שפניה מוסתרות מאחוריה להסתכל החוצה ולהזיל דמעות דרכם. השנה בה ציירה את הציור הזה הייתה השנה בה ריוורה שוב בגד בה ודמעותיה מעבירות את כאבה. היד עם הלק האדום שתומכת במסכה וצמת השיער השחורה שמעליה, הן שמגלות לנו שהמסתתרת מאחורי המסכה היא קאלו עצמה. הפנים והאלמנטים המזהים החיוניים – חסרים – הבגידות של ריוורה גרמו לקאלו באופן מטאפורי לאבד את פניה. המסכה שעל פניה יכולה להסתיר את כולה אבל לא את הכאב.
המסכות אפשרו לקאלו גם להיות וגם לא להיות עצמה. הן הפרידו בין התדמית העצמית הפגיעה לבין הפנים השלוות שהיא "ענדה" בפורטרטים האישיים שלה.
פורטרט עצמי
ציירים מפורסמים מההיסטוריה של הפורטרטים העצמיים, הקדישו שנים ללימוד הפנים של עצמם בכל השינויים, מצבי הרוח וההבעות. הפורטרטים העצמיים של קאלו התנגדו לשינוי. היא מציירת תמיד את אותה מסכה קפואה כאילו כדי להצהיר שהיא עדיין בשליטה.
 לצייר שינוי הוא להודות ולהכיר בשקיעה, משהו שהיא בחרה לא לעשות בדיוקנאות הפנים שלה – דמעות זלגו, אביזרים שונו, אבל הפנים נותרו קבועות. בפורטרטים בהם מתואר הראש בלבד הראש הוא יותר ממסכה חסרת הבעה. דרך הפורטרטים האלה קאלו שואלת שאלות קריטיות על החיים ועל אמנות. מי אני ברגע זה? איך אוכל למצוא את עצמי שוב? היא ציירה מהחוץ פנימה.
 
 
הטראומות או השמחות נשמרו לתיאורי הגוף. הפלות, ניתוחים, שיבוץ מסמרים וחצים וביטויי כאב. ציוריה כל כך אינטימיים חודרים ואינדיבידואלים. קאלו מצאה בכאב של חייה התעניינות אין סופית.
הציורים של קאלו מדגימים את הפרדוקס המשמעותי. קאלו הנראית כשולטת וכבעלת אישיות אינדיבידואלית ומקורית – למעשה שיחקה או העמידה פנים רוב הזמן. באמנות שלה כמעט תמיד שולט הממד התיאטרלי. הציורים שלה מניחים לקהל הרגיש לאפקטים דרמטיים לעיתים להזדעזע. אפילו הבגדים של קאלו הם תחפושות. החצאיות הארוכות והמלאות שלה נלבשו גם לצרכים הבעתיים וגם כדי להסוות את הרגל הקמלה ומאוחר יותר הקטועה שלה. 
התחפושת והמסכה עזרו לפרידה להקרין אישיות ייחודית באופן שלא ידמה לאף אחת אחרת. פרידה קאלו הקדימה את זמנה. היא עסקה בפוליטיקה של זהויות. היא הבינה בטרם עת שהזהות איננה דבר סטטי אלא משתנה, מומצאת, חמקמקה ורבת פנים. באמצעות אמנותה לבשה מסכות רבות ובנתה תדמיות, אך הייתה גם אמנית נועזת מורכבת וחדשנית, שהסירה מסכות וחשפה עצמה.
 
סגירת תפריט

רוצים לשמוע עוד?

מלאו פרטים ונחזור בהקדם
אישור קבל מידע פרסומי