fbpx
מאת מיכל טל – מעצבת פנים, ראש חוג מכינה לעיצוב ואדריכלות סטודיו 6B.
 
לחלק הראשון של המאמר: פרידה קאלו.
 
 
סינדי שרמן נולדה ב 1954 בניו ג'רסי. ב 1976 סיימה את לימודיה הגבוהים באוניברסיטת באפלו בניו יורק בהתמחות באמנות. כשנה לאחר מכן עברה לניו יורק.
 
 
שרמן החלה את הקריירה שלה בזמן בו עולם האמנות החל להתמקד בקשר בין תקשורת ההמונים והשפעתה על החברה. השאלות שנשאלו היו איך טלוויזיה, קולנוע, צילום, ומדיומים אחרים יכולים לשמש ככוח נוסף ולהגדיר מחדש את סימני התרבות הפופולרית. שרמן השתמשה בביטויים של פארודיה מצולמת כדי לבטא סטריאוטיפים נשיים. שרמן עשתה זאת בסצנות מבוימות כמו בצילומי מגזינים, אופנה, פרסום, ספרות ילדים, פורטרטים ואזכורים הסטורים.
 
שרמן משתמשת בעצמה כמודל בתחפושת בכל עבודותיה. ככל שהזמן עבר עבודותיה עלו ברמת החדות שלהן והמסר ולמרות זאת שרמן ממשיכה למחוק את זהותה הפרטית. שרמן לא משתמשת במתן כותרת באף אחת מעבודותיה, היא בקושי מסכימה להתראיין ולעיתים רחוקות עוד יותר היא מוכנה להצטלם מחוץ לדמות או תחפושת.
 
לסינדי שרמן יש את הפנים המזוהות ביותר מכל אמן אמריקאי שנמצא בין החיים, מאחר והיא משתמשת בהן בעבודותיה. בכל עבודותיה המודל הוא היא עצמה. היא מצלמת את עצמה או מישהו אחר מצלם אותה מחופשת ומדגמנת לפני המצלמה ומעלה באמצעותה את נושא המדיה המשפיעה על סטריאוטיפים נשיים.
 
שרמן חוקרת את החיבור האינטימי בין תחפושת לזהות. היא ממציאה סצנות שונות והיא היחידה המוצגת בהן.
היא משתמשת בפיאות, איפור משוכלל, לובשת תחפושות והופכת עצמה למגוון נשים מתחת לגיל 30, המהוות רוב שנראה משועמם ולא מאושר. בתדמיות רבות שרמן נראית כמו האישה הזוהרת באופן מלאכותי על גבי פורמט של פרסומת אך למעשה היא נראית עצובה.
  
למעשה אין בעבודותיה של שרמן הומור, גיחוך או יהירות. נראה כי שרמן לא נהנית מפעולת ההתחפשות של חבישת הפיאה ולבישת הבגדים שאינם שלה. התחפושת הופכת אותה לאדם אחר וקשה שלא להגיב לתיאטרון הדמויות וההופעה שלה ולתהות איך היא הופכת עצמה להראות כל פעם כל כך שונה מאימג' לאימג'.
 
הסדרה הראשונה שיצרה בין השנים 1980-1977 נקראת “untitled film still”. אלה הם צילומים בשחור לבן שבכל אחד מהם מגלמת שרמן דמות של אישה אחרת, לעיתים מישהי שנמצאת בחוץ כמו בתחנת רכבת, חוף הים, גינה או רחוב בעיר ולעיתים בתוך חלל פנים.
                       
בכל המיצגים המצולמים של שרמן אף אחד מלבדה לא נכנס לפריים, משתתף או מפריע להם. שרמן מגלמת מגוון רחב של דמויות מהכוכבנית הבלונדינית המתחילה, דרך עקרת הבית הקשורה למטבח או דמות תמימה ומלנכולית אחרת. שרמן יכולה בקלות להפוך עצמה לזונה שיכורה במקום מסתור ועוד עשרות תדמיות נשיות אחרות. 
                         
כחלק מדור שגדל על מדיית הטלוויזיה, שרמן באופן אינסטינקטיבי החלה לשקף את הנימה השקטה של הארכיטיפים של הטלוויזיה והסרטים שהיא צורכת. מדובר בסט עבודות עם אוירה של אופרות סבון טלוויזיוניות בשחור לבן. כאילו פריימים נבחרו באופן אקראי והתבצעה פעולת “pause” בוידיאו. כל אימג' מיוחד בפשטות שלו וזו כנראה הכוונה של שרמן להדגים רגעים השונים זה מזה.
 
ההופעה שלה מוגדרת כמלאכותית מאחר ואנחנו יודעים שאנחנו מתבוננים בסוג של תפאורה או סיטואציה מומצאת, אבל כל האלמנטים בצילומים האלה אמיתיים. שרמן היא אישה אמיתית שהולכת ברחוב אמיתי.
 
סדרה נוספת היא סדרה שנקראת “untitled”. 
זו סדרה של אימג'ים צבעוניים. כל העבודות האלה מתבצעות בחלל שקשה להגדירו. שרמן הנחתה את המצלמה שההופעה שלה תשלוט ולא הסביבה. ע"י קירוב המצלמה אליה היא יוצרת תחושה של קירבה פיזית אבל לא קירבה רגשית או אינטימית. רוב הנשים ששרמן מגלמת בסדרה הזו נראות כואבות מאוד.
 
רוב הנשים בסדרה הזו נראות שבירות, חלקן מפתות וחלקן פצועות פיזית.
כל אימג' בסדרה הזו עומד כתמונה קפואה כמו בפעולת “pause”בוידיאו כדי שהעין תוכל לעיין בו. ההבעה בהם עצורה וקפואה ויש בהם אספקט של חלל דחוס. שרמן השיגה את האפקט הזה ע"י שימוש במצלמה מיוחדת ששיעור החשיפה שלה מהיר מאוד והיא יכולה לתפוס תנועה והבעות שלא כמו בהבחנה טבעית ונורמלית של עין אנושית. לולא הטכניקה הזו התוצאות לא היו זהות מאחר ואפילו שחקנית מושלמת לא יכולה להחזיק הבעות לאורך זמן רב.
 
רוב הפוזות וההבעות שהיא מגלמת במיצגים האלה נראות לנו מוכרות מאחר וזה נראה כמו נשים בקולנוע או כמו צילומים ממגזינים של פורנוגרפיה שגם להם יש איכויות קולנועיות. אנחנו בקושי נראה בחיים האמיתיים הבעות כאלה מאחר והעין האנושית לא מאפשרת לנו.
 
פורטרט עצמי?
באופן מסורתי פורטרט עצמי היה אוטוביוגרפי. העבודות נקשרו בחיי האמן, הגדרתו העצמית וחשיפתו.
 
בצילום – הפורטרטים העצמיים ערבו רק את הצלם והמצלמה. הצמצם שוחרר ע"י הצלם עצמו עם כבל או ע"י טיימר במצלמה.
 
שרמן לא מכנה את המיצגים המצולמים שלה פורטרטים עצמיים ובצדק. שרמן יוצרת מיצג שמתקיים רק עבור המצלמה ונשאר רק לזמן החשיפה ובכך היא נותנת לצילום את הכבוד המסורתי שלו לתיעוד.
 
לא ברור בכמה מהצילומים שרמן היא למעשה גם הצלמת. היא בעיקר המודל, הבימאית, ההוגה, היוצרת ומבצעת הרעיון, אך בחירת מאית השניה המדויקת, הניואנסים של מה להכניס לפריים ומה להשאיר מחוצה לו – לעיתים באה ממישהו אחר. מיהו זה שלוחץ על כפתור המצלמה? האם זה תמיד אותו אדם או בכל פעם מישהו אחר ומתי זו היא עצמה?
 
ברוב האימג'ים היא נראית כמו שחקנית או מודל שההצגה שלה מוערכת לפחות ע"י אדם אחד שצופה בה כקהל. לבד עם מצלמה על חצובה תוך שימוש בכבל או טיימר, ללא ספק הניואנסים היו נראים אחרת.
 
מכאן שלא מדובר בפורטרטים עצמיים. שרמן לא חושפת את עצמה בעבודות האלה אלא מראה לנו את המסכות הרבות של הנשיות.
 
טשטוש הזהות העצמית
הזהות האמיתית של שרמן תמיד נראית חמקמקה. היא לא מרבה להתראיין, מתוך הטענה שהאמן לא צריך להיות זה שמסביר את עבודתו – זהו תפקידם של המבקרים והעיתונאים ובעיקר עבודה צריכה לדבר בעד עצמה ולתת לקהל לפרש אותה. האסטרטגיה הזו של לא לדבר יותר מידי מובילה למסתוריות של שרמן ולתוחלת החיים המתרחבת של אמנותה.
 
כל עבודותיה הן ללא שם. שרמן מודעת לכך שתויות עם כותרת ליד העבודות ישאבו מהן את הערפול.
 
בשונה מבובת ברבי שיכולה לעטות על עצמה אינספור זהויות – ממלכה ועד אסטרונאוטית ועדיין להיות מאובחנת כבובת ברבי, שרמן בהופעתה הופכת עצמה לאינספור נשים שונות, כל אחת מהן "ללא כותרת" והיא משמידה את כל העקבות של עצמה.
 
 הדרך להשמיד עקבות אישיים של עצמה היא ע"י יצירת הופעות ואימג'ים של נשים שלא חושפות שום דבר על עצמן אלא נראות כסטריאוטיפ. היא יוצרת אישה כללית, היא חושפת מינימום אינפורמציה. ההפחתה בפרטים מגבילה את הנוסטלגיה שהצופה מביא איתו כשהוא מתבונן בצילום.                  
 
אף אחת מהנשים של שרמן הן לא מעבר לסטריאוטיפ, אף אחת מהן לא מאובחנת כבת, אם, עובדת, מטפלת או מארגנת. מאחר ואנחנו יודעים שמעורבת בעבודות האלה שחקנית, אנחנו מגיבים בצורה מסוימת. אילו ידענו שאלו נשים אמיתיות בסיטואציות אמיתיות היינו מגיבים אחרת. העובדה שמדובר בשחקנית גורמת לנו לחשוב על התמונות ולקרוא אותן כסימנים יותר מאשר כמסמכים המתעדים נשים שניתן להזדהות איתן או לחוש אמפתיה כלפי מצבן.
 
המבט
הצילומים של שרמן מצביעים על חקירת גבולות הזהות הנשית. הנשים שלה נראות פעמים רבות כמחזקות את הדעה שנשים הן מניפולטיביות, תלויות, פגיעות וחמוצות פנים כמו דרך מבט של גבר המואס באישה, ופעמים רבות הן נראות מנקודת מבט של אדם שהאישה נקראת להופיע בפניו.
 
המצלמה באופן מסורתי היוותה סוג של עין למבט הגברי.
מאחר ושרמן היא גם היוצרת וגם המושא המצולם, דרך איזו עין רואים את הדמות? – למה היא מכוונת? – שרמן משתמשת במבט הגברי כדי להתגרות בו ולבקר אותו.
סגירת תפריט

רוצים לשמוע עוד?

מלאו פרטים ונחזור בהקדם
אישור קבל מידע פרסומי