fbpx

רבים מאיתנו תופסים את המושג "קולאז" כאומנות ילדותית, אימפולסיבית, שלעיתים נראית ככזו, שאינה נובעת מיכולות טכניות ורציונל, אלא דווקא מדחף פשטני ליצרה. ההיסטוריה של הקולאז' ארוכה הרבה יותר ממה שנהוג להחשיב בעולם המערבי. המניעים אומנם השתנו ואיתם גם החומרים, אך ידוע בבירור שכבר בשנת 200 לפני הספירה נוצרו קולאזים (איך לא) בסין. הטכניקה, שילבה קליגרפיה על גבי ציורים, זאת בסמוך להמצאת הנייר כמשטח לכתיבה והעברת מסר. הרעיון הופץ גם הוא והתפשט גם לאיי יפן ומערבה. שנים אחר כך הגיעה הטכניקה של שילוב חומרים בדו מימד לאירופה, וכיום ניתן לראות לוחות מהתקופה הגותית עליהם נעשה שימוש בעלי זהב, צבע וגבישים מרוסקים. הקולאז' המוכר לנו היום, כנראה מצא את דרכו בתחילת המאה ה-20 ואז גם קיבל את כינויו לראשונה. אומני ה"דאדא”, זרם אומנותי שקרא תיגר כנגד תפיסת האומנות באירופה עד תחילת המאה ה-20 ובכך גם דרש לערער את השיפוט שהיה מקובל עד אז – אימצו את טכניקת הקולאז' לידיהם בחיבוק רחב. מלחמת העולם הראשונה הציגה ברגע את כל מה שהיה יכול ומה שלא יכול היה להיות בעולם. דווקא מתוך התקווה הטכנולוגית, התעשייה החדשה והאידאות הגדולות, צמחה המלחמה שהפכה את האדם לכלי משחק בידי פוליטיקה, ניסויים בנשק אגרסיבי ואלים ושבירת כל אמונה רומנטית בעולם טוב יותר. הטכניקה בה "מחברים ומפרקים" בצורה שלעיתים נראית אלימה, התאימה לביקורת שהציגו חברי ה"דאדא". חיבורים בין קטעי עיתון וטקסט אקטואלי לבין תמונות שמייצרים דמויות סייבר, פרופילי מנהיגים וצבעים חדים, הומור ואירוניה כאחד. ישנם אומנים שאף השוו את מראות הפליטים והלוחמים גדועי הגפיים לקולאזים מהלכים של האנושות המתפוררת. את הקולאז' הדו מימדי המירו חברי ה"דאדא" לשאר האומנויות שיצרו: טקסטים ושירה, תיאטרון ותפאורה, תבליטים ואסמבלאז'ים. הרעיונות "הדאדאיים" התפזרו באירופה כולה ויצאו מהעיר שהייתה הבסיס הראשוני לזרם זה, ציריך (שוויץ). במהרה התפתחה התנועה והקימה מוקדים בפריז ובברלין.

לאחר מכן התפשטה לכיוון מזרח אירופה ואף הגיעה עד ניו יורק, שבאמריקה. את טכניקת הקולאז' אימצו אומנים מודרנים אחרים שפעלו באירופה באותן השנים, המפורסם ביותר הוא פאבלו פיקאסו (Pablo Picasso), שכמובן התעקש כהרגלו להתעסק בצורה ובשבירת הצורה כדרך להציג את העולם. גם באוונגארד הרוסי נעשה שימוש בקולאז'ים, בעיקר כהדגשה של טקסט כקונסטרוקציה של השפה והמסר. אומנים כמו לאזאר (אלעזר) מרקוביץ' ליסיצקי, הידוע בכינויו – אל ליסיצקי, הכניס טקסטים לעבודתו, (אל ליזיצקי 1890-1942, שאף הכניס טקסטים עבריים בעקבות יהדותו) הוא אחד מהאומנים הפלאסטים המוכרים שעשה שימוש בטכניקת הקולאז' באותה תקופה ברוסיה. בשנות ה-60, גם אומני הפופ האמריקאים, שללא ספק הושפעו מה"דאדא" האמריקאי, אימצו גם הם את הקולאז'. הטכניקה שירתה את המסר מעל לכל ספק. חיבור והדבקה, לעיתים סופר ליטראלית, של עיתונות פופולארית לצד תמונות מוצרי צריכה ומיתוג, משולבים בציורי חללים מלאים בצבע ודמויות שהוצאו ממקומם בעיתון וברגע הפכו למגוחכות. הפופ ארט השיג כך את מבוקשו, הריבוי וההדבקה מציג עולם מתוק, מוגזם וריק מתוכן על אף הגודש. בשנת 2012 יצאה מדונה לסיבוב הופעות מיוחצן ביותר. מדונה בחרה את תל אביב כעיר הראשונה לסיבוב ההופעות, הסיבות בדרך כלל כלכליות, אך מדונה התעקשה שהופעתה תהיה מיוחדת בגלל המצב הרגיש באיזור, מה שיוכל להפתר בעזרת אהבה ומוזיקה. באחד מקטעי המעבר הוקרן וידאו שליווה את שירה nobody knows me – הוידאו כולו נעשה בשילוב צילום סטילס וגרפיקה שלקוחה מעולם הקולאז', על גבי המסך, פניה של מדונה משתנים בהדבקה וחיתוך ברוטלי, זאת בצורה גרפית חדה. הוידאו גרר במהרה הפגנות וקריאות נגד, בעיקר בגלל הקטע בו מוצגים סמלים נאצים וחיבור שמשאיר מעט ספק לגבי השוואה בין משטרים קיימים לבין עבר מפוקפק. הוידאו היפיפה, העשוי בקפידה, מציג תמונה שאינה נעימה ועושה את העבודה ללא ספק. טכניקת הקולאז' שוב מציגה עולם שסוע, אלים וברוטלי, ובכך מצליח להעביר ביקורת ישירה של המציאות. הקולאז' שוב מוכיח את עמידתו בזמן והרלוונטיות בשימושו.

Madonna – Nobody Knows Me "המרכיז דה סאד" – ארווין בלומנפלד 1921   "היטלר" – ז'אן ארפ   "מה זה שהופך את הבתים של היום כה שונים, כה מעוררי תשומת לב?" – ריצ'ארד המילטון 1956   "בקבוק יין, כוס, גיטרות ועיתון" – פאבלו פיקסו 1913   "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" – אלבום החיפושיות 1967   "אלסטיקום" – ראול האוסמן 1920 מאת: רענן שטרן
סגירת תפריט

רוצים לשמוע עוד?

מלאו פרטים ונחזור בהקדם
אישור קבל מידע פרסומי