בנייני הבטון הארוכים, שקבלו את השם "רכבות" בארץ ישראל נבנו בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה במטרה לאכלס כמויות רבות של עולים חדשים. טכניקת הבנייה התעשייתית, הבטון והפונקציונליות  נתמכו בצורה ישירה על הרעיונות האידיאולוגים ששטפו את העולם המערבי בשנים אלו. מזרח אירופה כולה מלאה עד היום בשכונות וקומפלקסים שלמים עשויים בטון, נראים ככוורות ומאכלסים המוני אזרחים שחיים במרחבים עצומים מלאים בצורות גאומטריות פשוטות. במהלך השנים, ובעיקר לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, בימים בהם הרעיונות המובילים בעולם המערבי השתנו, הפכו מבנים אלה לגנאי וזלזול  לעיתים מעבר למידה וללא הבנה מעמיקה של הרעיונות שהובילו לבנייה מסוג זה. חשוב לציין, כי על אף החזות של מבנים אלה, רבים מהם נוצרו עם מחשבה רבה וחלקם הם כמופת בהיסטוריה של האדריכלות. נקודת מעניינת אחת מתוך רבות היא הניסיון "לייפה" מבני בטון אלה במהלך שנות ה-80 והלאה. כ-30 שנה לאחר שנבנו מבנים שכאלה ברחבי אירופה וגם כאן בארצנו, נעשו ניסיונות של אומנים, אדריכלים וגופים עירוניים לשנות את החזות שהכעיסה, דחתה ואף יצרה

סלידה אצל האזרחים. עבודות של צבע וחיפויים נעשו על גבי מבני הבטון החלק, שקירותיהם היצוקים הפכו לקאנבסים ענקיים במרכזי הערים. דוגמה מעניית לכך היא בשכונת מארצן בברלין. הצלמת הגרמניה גאריט אנגל תיעדה בשנת 1999, עשר שנים לאחר נפילת החומה, את השכונה הגדולה ביותר שנבנתה במהלך התקופה בה שלטו הרוסים במזרח גרמניה. בצילומיה ניתן לראות מספר מבנים שעברו תהליך של ייפוי בעזרת צב ותבליטים על גבי מבנים משנות ה-50. המצב האבסורדי של צבעי פסטל וצורות גאומטריות מופשטות יצרו מראה מגוחך. מצד אחד הבטון שמר על כוחו ומראהו, מצד שני הצבע רק הדגיש את האסתטיקה של המבנים שכה סלדו מהם. בספרה של אנגל, “מארצן", מציגה הצלמת את פרויקט התיעוד שלה בסדרות של צילומים המציגים את הקרירות והאינטרקציה שנראית הזויה לעיתים, בין תושבי השכונה והבניינים אשר מרכיבים אותה. תיעוד משטחי הצבע והציורים שעל גבי חזיתות המבנים מופיעים במספר צילומים וסדרות שמציגה אנגל בספרה. הצילומים מצלחים להעביר את הקרירות בשכונה הגרמנית לצד ניסיונות אנושיים להכניס מעט חום למבני הבטון ומשטחי האספלט הקרירים.

    פרוייקט "מארצן".  צילום: גאריט אנגל, 1999 פרוייקט "מארצן".  צילום: גאריט אנגל, 1999 מאת: רענן שטרן