תצוגת הגברים האחרונה של פראדה חורף 2013-14 שהתקיימה במילאנו בתחילת ינואר כללה מסלול תצוגה שנראה כמו עולם מיניאטורי. דירות רווקים, אשר הדוגמנים המציגים פוסעים בהן, חללי פנים מלאים ברהיטים גיאומטריים ומודרניסטיים שעוצבו על ידי רם קולהאס (Rem Koolhaas), הארכיטקט המפורסם מהמשרד OMA, שאחראים בין היתר, גם על עיצוב החנויות שלה ועל תצוגות האופנה. זו הייתה תזכורת לקשר שבין אופנה לארכיטקטורה, ובמיוחד לדירת הרווקים המיתולוגית, זו שהתחילה אי שם בשנות החמישים ונמשכת עד היום. כשהדוגמנים של פראדה צעדו על המסלול, בין החללים הסטריליים, קשה היה שלא להיזכר בכל הגברים האחרים שהתגוררו בחללים כאלה (וטינפו אותם), ביניהם ג'יימס בונד, פיליפ מארלו, ג'רי סיינפלד, שרלוק הולמס ואפילו דודלי, ולכולם היתה "דירת רווקים" – אותה המצאה נדל"ניסטית ששיאה בסביבות אמצע המאה הקודמת, בה התגוררו גברים לא נשואים ואשר הפכה למושא תשוקותיהם של צעירים בתחילת הקריירה שלהם. הדירה הזו, שבצרפת נקראת גם "Garconniere", כותרת שניתנה בצרפת גם לסרט הרווקים הקלאסי של בילי ויילדר מ-1960 "הדירה", הייתה למעשה חוליה אבולוציונית שהחזירה את הגברים לנחלתם הפרטית והעניקה להם חדר משלהם, לאחר שהמהפכה התעשייתית הוציאה אותם לעבודה והשאירה את הבית לשלטונן של הנשים. בשנות ה-30 עברו גברים רבים לגור בדירות רווקים קטנות במרכזי הערים, ועם הבום הכלכלי נולד הגבר המודרני, זה שהולך לעבודה בבוקר וחוזר לארמונו בערב, עם הרהיטים שהוא בחר, המוסיקה שהוא אוהב ועם הזהות החדשה וה"שיקית" שלו. ה-"Bachelor Pad" נהפכה לסמל הגבר הקוסמופוליטי, זה שדירתו היא עולמו, ושאותה הוא מעצב לפי טעמו וסגנונו. בגלגוליה השונים היא כללה בדרך כלל בר משקאות, חפצי אמנות, רהיטים מודרניים (צ'ארלס וריי אימס בנו במיוחד בשבילה חצי מהקולקציה המפורסמת שלהם),

מדף ספרים מגוון, ומשלב מסוים גם מערכת סטריאו לבידור האורחים. הדירה לא רק שימשה לשינה ואכילה, אלא גם שיקפה את המודעות התרבותית של הדייר שלה והייתה הזירה שבה הגבר הצעיר אירח אנשים, ובעיקר נשים. לא מפתיע שדווקא "פלייבוי" (ומגזינים דומים שהלכו בעקבותיו) היה זה שקידש את דירת הרווקים. בגיליון הראשון מ-1953 הכריז יו הפנר: "לא אכפת לנו להכריז כבר עכשיו – אנחנו מתכוונים לבלות את רוב זמננו בבית. אנחנו אוהבים את הדירה שלנו… אנחנו נהנים לערבב קוקטיילים ומתאבנים, לשים מוסיקת אווירה במערכת ולהזמין מכרה לשיחה שקטה על פיקאסו, ניטשה, סקס". זו הייתה גם תחילתה של מהפכה שפראדה הצליחה לבטא יותר מכל: גברים כבר אולי לא צריכים לחזור הביתה מהעבודה (כי לחלקם הגדול העבודה היא בבית), אבל הם עדיין צריכים להתלבש ולבטא את הטעם שלהם דרך הבגדים, כמו גם דרך האופן שבו הם מעצבים את החללים שלהם. ובכלל, בגדים הם, בין השאר, החללים שבהם אנחנו מתגוררים: אנחנו יכולים להעדיף אותם בוקסיים, לתת לצורה הרחוקה מהגוף להיות שריון מגן, ואנחנו יכולים להעדיף אותם צמודים ורכים יותר, להשתמש בהם ככסות, להבליט או להדגיש חלקים שאנחנו אוהבים. בכל מקרה הבגדים, כמו הדירה שלנו, הם עוד חומה בדרך שבה אנחנו מעצבים את הזהות שלנו. התצוגה של פראדה, חידדה גם את ההבדלים בין ארכיטקטורה לאופנה: בעוד שהרהיטים או החללים נראים על זמניים, כאלה שישמשו רווקים גם בעוד שלושים שנה, הבגדים שלה אולי לא. כמו אופנה בכלל (אוסקר ווילד אמר ש"אופנה היא דבר כל כך מכוער שצריך להחליף אותו כל שישה חודשים"), הקולקציה שלה תימכר בחנויות בחודשים הקרובים ובעוד חצי שנה תוסר מהמדפים כדי לפנות מקום לקולקציה חדשה שתוצג במקומה. אבל זו גם כוחה של האופנה: אנשים משתמשים בבגדים – בניגוד לבתים, רהיטים ואובייקטים אחרים שמקיפים אותנו – כדי להמציא את עצמם כל בוקר מחדש, וכשהם יוצאים מהבית המוכר, בגדים הם החללים המעוצבים שבהם הם בוחרים לנוע.

                דירת הרווקים של פלייבוי דירת הרווקים של ג'יימס דין דירת הרווקים של פריס ביולר התצוגה של פראדה

הגרסונייר – https://thegarconniere.telavivian.com/